על מירוצים ומירוצי שדה

כתבה זו פורסמה לראשונה בגיליון #5, חורף 2000, של עיתון "ברוח הזמן" של החוג הישראלי לכלבי רוח.

צייד באמצעות כלבי רוח ובעיקר עם כלבי גרייהאונד היה פופולרי ונפוץ בקרב בני אצולה באנגליה ואירופה כבר מהמאה ה- 16 ‏. אליזבט הראשונה הורתה ב- 1561‏ לדוכס מנורפולק ל"ארגן" את הצייד עט כלבי הגרייהאונד, התוצאה היתה The Law of the Leash ‏- הוגדרו חוקי צייד הוגנים – לאחר שאותרה ארנבת בשטחי הצייד ניתן היה לשחרר רק זוג כלבי גרייהאונד ורק במרחק של 50-80 ‏ יארד מהארנבת .

תחריט של הנרי קורבולד Coursing at Swaffham שהופיע ב- 1793 ‏במגזין הספורט:

al_meruzei_sade_1

בני האצולה ראו בצייד עיסוק מכובד ,ספורטיבי וחברותי .התפתחה תרבות צייד עניפה – ציידים רכובים על סוסים מלווים בכלבי האונדס , ציידים מהלכים רגלי מלווים בכלבי צייד ,וכו'. ‏המהירות העצומה של הגרייהאונד ,יכולת המירדף ,הזריזות והגמישות שלהט הלהיבו את החושים, וכך התפתחה לה תרבות של תחרויות מירוצים של גרייהאונדים בשדה הפתוח אחרי ארנבות חיות בשטח (Hare Coursing ‏) . המפגשים המהירים הולידו כמובן שיטה , פרסים והימורים על הזוכים.

‏מועדון המירוצים האנגלי הראשון הוקם ב- 1776 ‏ע"י לורד אורפורד ב- Swaffham ‏. מועדונים נוספים צצו כפטריות לאחר הגשם , ותחרויות הנושאות את שמט הפכו לחלק מהמסורת והתרבות באנגליה ואירלנד ,הידועה שבהן היא כמובן תחרות "גביע ווטרלו "- Waterloo Cup ‏.

‏התחרויות שנערכו בשדות פתוחים בתחילה , התמקצעו ,החלו להיערך בשטחים ייעודיים , מגודרים. חוקי המירוצים ,הניקוד והשיפוט נעשו מורכבים יותר – לא די במהירות המירבית כדי לנצח , יש צורן גט בתיחכום, שיתוף פעולה בין זוג הכלבים, התמדה ונחישות.

al_meruzei_sade_2

‏הפוטנציאל העיסקי שטמון בתעשיית ההימורים סביב המירוצים הגביר את העניין והעיסוק במירוצי השדה הסגורים , ובמהרה התפתח ענף מירוצי המסלול (Track Racing‏) .המירוץ המסחרי הראשון מסוג זה היה ב- 24.7.1926 ‏ באצטדיון בלוויו במנצ'סטר.

‏השאר הוא כמובן היסטוריה. תעשייה שלמה שמגלגלת הרבה כסף צמחה סביב מירוצי המסלול של כלבי הגרייהאונד בעיקר באנגליה, ארה"ב ואוסטרליה. ‏אבל ספורט מירוצי השדה לא דעך , באנגליה , אירלנד, פורטוגל וארה"ב ‏המשיכו לעסוק במירוצי שדה באינטנסיביות לא דק בעלי גרייהאונד ,אלא גם בעלי כלבי רוח אחרים.

‏שני ענפי ספורט אלו התרחקו מאד זה מזה . מירוצי המסלול התמסחדו ברוב הארצות בהן מותר להמר , אך גם בארצות אחרות באירופה וסקנדינביה התפתח ספורט זה ,ומסלולים מיוחדים ( היפודרום לכלבים) הוקמו על פי התקנות הבינלאומיות. מדובר במסלולים אליפטיים מגודרים בגדר פנימית עליה מוסעת "ארנבת" מכנית ,וגדר חיצונית , תאי הזנקה, שטחי כינוס מופרדים מהמסלול ומהקהל . השיפוט הוא על מהירות בלבד , ה"פוטו פיניש" קובע גודלם של האצנים המקצוענים. ורבות כבד נכתב וסופד על נורלם המר של אלפי הכלבים שנפלטים מהמירוצים בשל גילם או פציעות שכיחות ,שלא מוצאים בית חם בתכניות האימוץ הרבות – הם פשוט מורדמים לנצח.

‏לעומת זאת ספורט מירוצי השדה ממשיך להיות ספורט חובבני הגון ומלהיב. יותר ויותר ארצות אסרו בחקיקה את השימוש בארנבות חיות לצורך הצייד ,והחל משנות ה- 70 ‏התפתח הספורט בכל רחבי ארה"ב , אירופה וסקנדינביה . בארה"ב הוקם ב- 1972 ‏ ארגון גג American Sighthound Field Association ) -ASFA ‏) שמאגד תחתיו כ- 120 ‏ מועדוני מירוצי שטח בכל היבשת.

‏גם באנגליה הוקם ארגון גג BSFA ‏שפעיל מאד, ודווקא אפגאנים וויפטים הם השכיחים במירוצי השדה שם.

al_meruzei_sade_3

מה שתרם לפריצה הגדולה היה פיתוח מערכות הרצה מכניות. מדובר במנוע (חשמלי או מונע בדלק), מערכת גלגלות תקועות באדמה וחוט שאליו מחובר פתיון – פרווה, שקית ניילון. סידור הגלגלות מאפשר ליצור מסלול דיצה באודך 400-600 ‏ מ', בכל צורה, כולל בזיגזגים שמחקים את תנועת הארנבת החיה …

‏התחרות נערכת בזוגות ,לפי גזעים .ניתן להקים את המערכת בכל אזור ותוואי שטח ,לשנות את המסלול כדי למנוע "הכרת" המסלול וקיצורי דרך. אין צורך בתאי הזנקה. בד"כ כל כלב מזוהה במעיל בצבע שונה. כמו בכל המירוצים הכלבים מרכיבים זמם מיוחד וייעודי לפיהם.

‏ניתן להרכיב מסלול סגוד (כלומד החוט נע בלולאה סגורה) ,אך ברוב המועדונים והארצות מעדיפים להרכיב מסלול פתוח – כלומד החוט מושך את הפיתיון אל המנוע ,ולכל מקצה צדיך למתוח את החוט שנית לאורן הגלגלות. הגם ששיטה זו מצריכה יותר זמן התארגנות היא עדיפה ומכמה טעמים – היא מקטינה את מידת החיכוך של החוט בגלגלות , ניתן להפיק מהירות גדולה ממנוע צנוע , ובעיקר היא מקטינה את אפשרות הפגיעה בכלבים מהחוט המתוח בדדכם.

‏מפגש מירוצי שדה בד"כ נערך בשדה רחב ידיים ,עדיף על דשא קצר או על אדמה רכה ללא מכשולים ובורות .ניתן לשלב במסלול חבילות חציר כמכשולים טבעיים.

‏את המסלול בתחרות רשמית קובעים השופטים. הפניות במסלול חדות ומגוונות. ובד"כ יהיה מסלול הבוקר שונה ממסלול הצהדיים. המסלול יכלול גם קטעי עליות וידידות, מפעיל המנוע והשופטים עומדים על מגדל ( או פיגום מיוחד) במרכז המסלול כך שיש להם תצפית ושליטה על המירוץ והמסלול. (ראה תקציר תקנון מירוצי שדה של FCI ‏) .

‏את החוט מותחים על הגלגלות אחדי כל מקצה ולצורך כן משתמשים באופניים או בטוסטוס. המסלול המדוד בד"כ הוא 500-600 ‏ מ' ,מדידת זמנים נעשית ע"י שעין עצו תוך שימוש בדגלי סימון. החלטת השופטים מסתמכת ‏על מספר מדדים, שהמהירות היא רק אחד מהם. נלקחים בחשבון גם דבקות במטרה ,בצוע הפניות ,היחס לכלב השני במקצה (תוקפנות, הפרעה) – כל אותן תכונות נחוצות בצייד "אמיתי".

‏אחרי שצפינו יומיים באליפות מירוצי שדה בינלאומית בשבדיה ,אנחנו יכולים לומר בוודאות – לא רק בעלי הכלבים נהנים מספורט זה – נם הכלבים נהנים ומתרגשים ו"מתים" לרוץ ולהשתתף. ‏בעלי הכלבים נוהגים באחריות רבה, הם מוליכים את הכלבים לפני ואחרי המקצה על מנת לשחרר את השרירים המאומצים, מקפידים על מרווחי זמן בין המקצים ונותנים לכלבים מים, צל ומנוחה מלאה. בעצמם הם מתמקמים בגבול השדה התחום בסרט סימון ומכייפים בנינוחות מרגיעה.

‏בחוג הישראלי לכלבי רוח נערכו מירוצים כבר מיום הקמתו. המירוצים הראשונים נערכו בפלמחים, בד"כ במסלול ישר על דרך כורכר כשהחוט הולבש על הג'נט של ה … "חיפושית " של אלי חן …. מאוחר יותר עברו האימונים והמירוצים לפארק הירקון בת"א בחסות עיריית ת"א … (היו ימים). זכור לכולנו המירוץ הגדול ב- 1975 ‏בו השתתפו 60 ‏ כלבים. האירוע שודר ב"מבט ספורט", הניב כתבות בעיתונות , והצמיח גיבורים מקומיים – אלופי ריצה תוצרת הארץ.

גם אז המירוץ נערך בקו ישר במסלול של 300 ‏ מ', לאחר שהכלבים קיבלו תעודת אצן באימונים (הוכיחו שהם רצים אחרי הפרווה ולא מפריעים לכלבים אחרים .. ), כל הכלבים חבשו זמם לפיהם.

‏בתחילת שנות השמונים עברן אימוני הריצה לפארק אפק בפ"ת . המנועים שופרו ושוכללו , כישוריו הטכניים של ניסים דיין נוצלו עד תום. ב- 1985 ‏ וגם ב- 1986 ‏ הופיע החוג במירוצים במסגרת הכלביאדה שנערכה ע"י החונ לכלבי הגנה והצלה. לראשונה רצו כלבי הרוח הישראלים באצטדיון במסלול אליפטי , אך בהיעדר נדר פנימית , "חתכו" לא מעט כלבים את המסלול וחיכו לפרווה בסופו ..

‏המירוצים המשיכו גם בשנות התשעים ,בעיקר בפארק אפק ,בהמשך בעין החורש ובגבעתיים, תמיד במעגל אליפטי סגור ,בקוטר שאיפשר מגרש הכדורגל ,ללא גדר פנימית כנדרש, ובצורה חובבנית למדיי.

‏גרעין קטן של "משוגעים" הגיע לאימונים ,הכלבים התרגשו ,רצו ,לפעמים נפצעו (זוכרים איך מובי הגירהאונד נכנס לתוך המנוע בתערוכה בת"א ואיבד את שיניו ?‏) , וגם התרגלו לצורת מסלול קבועה. הגדילו לעשות פינק ופלויד הוויפטים של ניסים שרצו במסלול אליפטי במגרש נם כשהמנוע דמם ונם כשהחוט כבר נאסף ..

ניסים דיין עייף ופרש מארגון המירוצים ונטל עמו את המנוע שהיה רכושו הפרטי ,ואנחנו ניצבנו על פרשת דרכים. ‏לאחר שיחות והתייעצויות עם "מביני דבר' בסקנדינביה החלטנו לשנות כיוון ולקדם את מירוצי השדה. ‏נראה לנו כנכון יותר ,בריא יותר, ובעיקר ממצה יותר את כישורי הצייד הייחודיים של כלבי הרוח. עמדה לנגד עינינו נם המשימה שנטלנו על עצמנו – לקדם את הסאלוקי המקומי, ונראה לנו שנוכל לקיים פעילות כזו של מירוצי שדה גם בקרב הבדואים בדרום ,כתחליף ל"צייר' האמיתי שנובה קרבנות, וכפעילות ספורטיבית לשמה. ניצלנו את ביקורנו בשבדיה לרכוש מנוע מתאים ,ואנו מקווים לאתר שטחי אימונים מתאימים בכל רחבי הארץ שבהם נוכל לקיים מירוצי שדה בהנאה מירבית.

‏הודעה על מקום ומועד מפגש תשלח לחברי החוג בנפרד. אתם מוזמנים לבוא , להשתתף ולהנות.

ועוד קצת על מירוצי שדה …

"Coursing"‏, כשעשוע כפרי ,אינו משתווה ,בכל היבט עתיק שהוא ,לכל ספורט שדה אחר שעדיין בשימוש. כן כתב Harding Cox ‏ ב-1892 ‏ במאמר שהתפרסם בקובץ בן שני כרכים –"Coursing & Falconary " שהוציא לאור הדוכס מבופורט בהוצאת "ספרית בדמיננטון". קובץ זה הוא מהעבודות הראשונות שהוקדשו לפעילויות בכפר כמו צייד, דייג, רכיבה, קליעה למטרה, גולף וכמובן מירוצים וצייד בעזרת עופות דורסים.

‏קוקס היה משופטי המירוצים הידועים בזמנו ומגדל גרייהאונד.

‏הספר הוא עבודה מקיפה ויסודית על גידול גרייהאונד, אימון ובחירת הכלבים המוצלחים, סיפור ההישגים של הכלבים הגדולים, תזונה נכונה , אירגון המירוצים עצמם ועוד ועוד.

‏קודם לכתיבת העבודה שלח קוקס שאלונים לבולטים שבמגדלי ומאמני הגרייהאונד – ולעבודתו הכניס את הנתונים שאסף.

‏מריו ספיה מאיטליה מדווח על הספר בגליון האחרון של עיתון כלבי הרוח האיטלקי BARAKA BOOK ‏,ורואה בו גם היום ספר עדכני ומלמד.